החלטה בתיק רע"א 272/05

א.        זו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים גילאור, סגנית נשיא, דר ושיף) מיום 21.12.04, בו נדון ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת למלשטרייך-לטר) מיום 27.1.04. עניינו של הסכסוך - תביעה לפינוי דיירים מוגנים.

ב.        (1)    בית משפט השלום, בפסק דין מפורט כדבעי, קיבל את תביעת הפינוי, והוסיף הוראות להריסת תוספת שבנו המבקשים בדירה וכן לתשלום הפרשי דמי שכירות בגין העבר, וכן דמי שכירות ראויים באשר לתוספת. בית המשפט קבע, כי עילת הפינוי היא ביצוע התוספת, וזאת מכוח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972. נדחתה טענה של סעד מן הצדק. בית המשפט לא מצא, על פי נסיבות המקרה וניתוח הפסיקה, להעניק סעד זה. על פי פסק דינו של בית משפט השלום, היה על הפינוי להיעשות בתוך 6 חודשים מפסק הדין (עד 27.7.04).

(2)      ערעור המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט סבר, כי פסק דינו של בית משפט השלום מנומק היטב ואין מקום להתערב בו, וכן כי לעניין סעד מן הצדק היה רשאי בית המשפט קמא לשקול נסיבות הקשורות באי קיום צו ההריסה לתוספת שנבנתה שלא כדין, וכן הקשורות בהתנהגות המבקשים במהלך המשפט. נקבע מועד ביצוע ליום 31.3.05.

ג.        אף בבקשה דהאידנא נטענה עילת הסעד מן הצדק, לרבות טענה כי בית משפט השלום העניק סעד מן הצדק במקרה אחר, של פינוי מעסק, ובית המשפט המחוזי אישר - וכאן המדובר בדירה. הבקשה נסמכת על סעיף 132(ב) לחוק הגנת הדייר, שלפיו "ניתן פסק דין בתביעת פינוי והוגש עליו ערעור, רשאי בית המשפט שלערעורים לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין".

ד.        (1)    איני רואה מקום להעתר לבקשה. ראשית, אין מתעוררת כאן סוגיה משפטית החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים ושככלל קיומה הוא תנאי למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אף בא כוח המבקשים ער לכך, ומנסה כמיטב יכולתו להציע כי ההבדל בין פסק הדין בהקשר דנא לפסקי דין בהקשר פינוי בית עסק מצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי. אך כל מקרה לנסיבותיו, וכאמור אין לפנינו לאמיתם של דברים סוגיה משפטית המקימה עילה לדיון בגלגול שלישי.

(2)      עם זאת, עיינתי חזור ועיין בפסק דינו של בית משפט השלום וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בקשר לטענת ההגנה מן הצדק. ראשית, בית משפט זה אמנם רשאי גם בהעדר הוראה סטטוטורית שבגינה צדק, לחרוג מן הכללים במקרים נדירים ביותר של תחושת צדק עזה (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 187 עמ' 182). במקרה דנן נטענה גם העילה הסטטוטורית, קרי כי הרשות בידי בית המשפט לערעורים, על פי סעיף 132(ב) הנזכר לחוק הגנת הדייר, "לשקול מחדש אם היה זה צודק לתת את פסק הדין". אכן, הסמכות קיימת (רע"א 303/73 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 539, 543, מפי השופט עציוני; וכך גם ע"א 82/05 ברונשטיין נ' וייזר, פ"ד ט(2) 1497, 1500, מפי השופט - כתארו אז - לנדוי, על פי חוק הגנת הדייר בנוסחו הקודם. ואולם, סמכות זו - של בית המשפט לערעור - נשקלה במקרה דנן על ידי בית המשפט המחוזי בשבתו לדון בערעור, ולא נמצא כי יש מקום להפעילה. לאחר העיון סבור אף אני, כי אין מקום להפעילה כאן. אל נכון ציטט בית משפט השלום את ע"א 774/80 ארסלאן נ' פאהום, פ"ד לה(3) 584, בו צוטטו על ידי השופט מ' כהן דברים מתוך ע"א 255/57 בוקי נ' דיאמנד, פ"ד יג 1009, 1014, שאמרם מ"מ הנשיא ש"ז חשין: "...דייר אינו ראוי לסעד שביושר אלא אם כן חזר בו מן ההפרה, למען לא יהא בבחינת 'טובל ושרץ בידו'...". דבר זה לא אירע במקרה דנן. ההפרה נותרה על כנה.

(3)      במקרה דנן נקבע כממצא עובדתי על ידי בית משפט השלום, כי נעשתה תוספת בניה במושכר בניגוד לחוזה השכירות - וזאת לפני עשור, ב-1995. תוספת זו היתה נשוא הליכים פליליים ואף לא קיבלה הכשר בועדה המקומית. קביעת בית המשפט נעשתה לפי חוות דעת מומחה בית המשפט - שניתנה בהעדר שיתוף פעולה של המבקשים, נושא שאיני מוצא מקום להוסיף ולהידרש אליו מעבר לקביעות בית משפט השלום שאושרו בבית המשפט המחוזי. קמה איפוא עילת פינוי. התנהגות המבקשים - שוב ממצא עובדתי של בית משפט השלום - כללה את הבניה האמורה ואי הריסה חרף צו שהורה להרוס. שיקולים בעניין סעד מן הצדק נמנו בפסיקה, בין השאר, כפי שציין בית משפט השלום, בע"א 87/83 ארי"צ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163; נאמר שם מפי מ"מ הנשיא בן-פורת, כי "מבית משפט זה צריך, לדעתי, לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי...". אציין כאן, כי הפסיקה המצוטטת בנושא הגנת הדייר היא בדרך כלל בת עשרות שנים, נוכח הצטמצמותה של הדיירות המוגנת בנסיבות החברתיות והכלכליות הישראליות. אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו, ואין בידי דייר מוגן לעשות בנכס הזולת כבתוך שלו בלא שייחשף לסנקציות הרלבנטיות, וכך בענייננו באשר לעילת הפינוי בשל תוספת הבניה; המבקש שינהגו עמו בצדק, צריך שינהג בהתאם. ההתדיינות בעניין זה נמשכת זו השנה החמישית, ודינה להסתיים. נכונות המבקשים להחזיר את המצב לקדמותו, שבוטאה בבקשה, יכלה להתממש בעבר לאורך שנים, אילו רצו בכך המבקשים, ומבחינה זו חוששני כי איחרו את המועד. היה על המבקשים להיערך לפינוי למועד שקצב בית המשפט המחוזי, והוא בעינו.

ו.        כאמור, אין בידי להעתר לבקשה.

           ניתנה היום, ב' באדר ב' תשס"ה (13.3.2005).

ש ו פ ט

       /עכב

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: